וידום אהרון
וכי מה יכול היה להגיד?
שגידלם לתפארת
שהיו מחונכים
ומלאי אמונה
שהיו מלאים ברצון
ובלהט
לעבוד את אביהם שבשמים?
בדרכים שונות של התמודדות עם אובדן אנו נפגשים בפרשת שמיני:
בפרק י' אנו קוראים על מותם של בני אהרון נדב ואביהוא:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"
המוות נוחת במפתיע.
שהרי היה זה יום חג, יום שנתעטר בעשר עטרות.
והיה זה ראש חודש ניסן, היום השמיני, יום בו עולים במעלה.
שבעה ימים היה משה עומד ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפירוקו, ושבעה ימים היו הכהנים מתקדשים והם מוכנים לבוא אל המשכן ביום השמיני, כתינוק הנכנס בברית של קדוּשה עם הקדוש ברוך הוא.
וביום זה היו הכהנים, עובדים ומקריבים בראשונה, את החטאת, העולה, השלמים והמנחה, כסדרם. והנה נושא אהרון את ידיו ומברך את העם, והנה יוצאת אש ואוכלת את הקורבן המונח על המזבח וכל העם מתרונן...
והנה לוקחים בני אהרון, נדב ואביהוא איש את מחתתו...
והנה הם מתים.
ניתן להניח כי חטא גדול חטאו בני אהרון, שהרי גדול וכבד עונשם. אך לא כך עולה מפשט הדברים, ונראה, מתוך מגוון ההסברים שמעניקים חכמים, כי גם להם קשה היה להבין. וכיוון שלא בזה הדיון לא ארחיב כאן.
* * *
לפני משה ואהרון מונחות שתי גופות.
בניו של אהרון.
רגע היו חיים, ועכשיו דוממים.
ובפסוק ג' אנו שומעים כיצד הגיבו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד..."
משה רואה ומדבר. רואה ומסביר. תגובתו הטבעית, נובעת מן הרצון להבין את מה שאינו ניתן להבנה, מן הרצון למצוא סיבה, לראות את הטוב בתוך הרע.
משה בדבריו גם מצדיק את הדין וגם נותן נחמה.
במילים של ימינו משה אומר: "ה' לוקח אליו את הטובים ביותר"
וכיצד מגיב אהרון? "...וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
האם היתה זו תגובה אמיצה? תגובה ראויה? שהרי נאמר כי אהרון קיבל שכר על שתיקתו. ואני רואה כאן גם את האיפוק וההלם. ומה שיכול היה להתרוצץ בליבו של אהרון, אמרתי בשיר המופיע בפתיח.
במילים של ימינו היינו אומרים: "הוא בהלם, הוא עדיין לא מעכל..."
* * *
ועוד לא תם היום השמיני, והמלאכה מרובה.
בני אהרון מובאים לקבורה, וכל בית ישראל יכולים לבכות על הבנים, אך לא אהרון ולא שאר בני המשפחה, הכוהנים, שאינם מורשים לקרוע קריעה, אינם מורשים לצאת את המשכן ואינם מורשים להראות את אבלם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ ... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם..."
ואהרון, בתוך העשייה הקדושה שאינה פוסקת, על מה הוא מהרהר? האם הוא מערער?
ומשה, על מה הוא חושב???
* * *
עבודת היום השמיני, היום הקדוש, נמשכת, אבל רוח אחרת שוררת. הדברים כבר לא מסתדרים יפה כל כך, ושעיר החטאת שאמור היה להאכל נשרף.
תגובתו של משה ל"תקלה" זו היא המשך ישיר, לדרך בה הגיב על מות הבנים: שהרי הוא כבר הסביר מדוע מתו, וכבר הבין והִפְנִים. והוא נחוש להמשיך במלאכת היום הקדושה. "התקלה" מכעיסה אותו מאוד:
"וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ..."
ואומר לנו רש"י כי משה קצף על אהרון אחיו ומפני כבודו פנה אל אלעזר ואיתמר.
בתגובתו של אהרון אנו מזהים מִפנֶה, אהרון "יוצא מההלם".
אהרון שמתחיל להכיר באסון הנורא שקרה, הוא גם אהרון שמבין היטב את תפקידו החשוב. ובכל זאת בתווך הזה הוא דורש מקום לאבלו, והוא דורש ממשה להבין.
להבין שהמצב שונה, שהדברים לא מסתדרים כפי שהיו צריכים להיות, שצריך להתחשב וצריך להסתגל ולאמץ זווית ראיה שונה:
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'"
אומר אהרון: האם זה מה שרוצה הקב"ה, שאמשיך ואוכל החטאת כאילו כלום לא קרה?
* * *
בשבת זו, אנו עומדים בצומת דרכים; חג החרות מאחרינו, וכבר אנו נכנסים לימים של זיכרון. בשבוע הבא ובשבוע שאחריו, נעמוד דומם לזכר הנספים בשואה, ולזכר הנופלים במלחמות ישראל.
ואנו עומדים ומתקשים להבין.
ואנו עומדים, מצדיקים את הדין או שותקים.
מתמודדים כל אחד לפי דרכו, יכולתו והבנתו.
