המילים הראשונות של ה"דף" הזה נכתבות בזמן שבו כ-400 אלף ישראלים יוצאים לרחוב כדי למחות על סדרי העדיפויות של הממשל, על יוקר המחיה, על ההפרטות והריכוזיות, על הפערים הכלכליים.
אני מודעת להיבטים הפוליטיים, אני קוראת בעיתונים ובאינטרנט על הצדדים הפחות-יפים של המחאה ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שקורה משהו במדינה שלנו: העם יוצא למחות, העם דורש צדק חברתי – ואיפה אנחנו?
לפני שש שנים יצאו ארבעה-חמישה אוטובוסים מהקיבוץ שלי להפגנה נגד ההתנתקות. ובימים אלו – לפעילויות החשובות שרזי בן-יעקב ארגן (יישר כוח!) יצאה נציגה אחת, להפגנת מוצ"ש בעפולה יצאו ארבעה אנשים. ואני מעזה להעלות הרהורים ותהיות על ההתנתקות הזו שלנו: האם זה כי המחאה איננה כתומה ו/או שחור-לבן, אלא רבת-גוונים? האם זה כי המחאה איננה קשורה לאדמת יש"ע, אלא לחברה, שרבים בה חסרי-ישע?
מעבר לכל זה, אני מרגישה שאנחנו מנותקים כי איננו מרגישים על בשרנו את המציאות הזו, איננו מכירים את ההתמודדות היומיומית עם קשיי הפרנסה ואתגרי הקיום בכבוד, שלא בתוך חממת הקיבוץ (וגם קיבוץ שאינו שיתופי הוא סוג של חממה...). כנראה קל לנו יותר להתכנס בתוך עצמנו, להיות עסוקים בעניינינו ובאתגרינו הפנימיים. נכון, אנחנו נותנים מעצמנו ועוסקים (גם) בפעילויות משימתיות למען החברה והזולת בישראל. אך ככל שתהיה חשובה, מרשימה ומשמעותית – הנתינה הזו היא בדרך כלל "מעל", היא "לְיד", היא "עבוּר", היא לא "חלק מ"...
פרשת כי תצא היא שיאנית המצוות מבין הפרשות - 74 מצוות מוזכרות בה, והן מקיפות תחומים מגוונים. רבות מהמצוות מכוונות אותנו לאכפתיות אקטיבית ולאחריות הדדית, רבות אחרות מכוונות אותנו להתנהלות הגונה, החומלת על האחר ומתחשבת בו. מטרת כולן – ביחד ולחוד – היא לחנך אותנו שעבודת ה', הקדוּשה והרוחניות צריכות להיות ולהתבטא בחיי היום-יום, בשגרת הפעילות של הפרט ושל הכלל, בתפיסה החברתית והמוסרית, אפילו ביציאה למלחמה, וגם - בקישור אקטואלי ישיר - ביציאה לרחובות. הרי "צדק חברתי" הוא בסיס חיינו, שורש אמונתנו ועיקרון מרכזי בתורתנו – אז מדוע לא יצאנו לרחובות, מדוע אנחנו לא "חלק מ", גם אם הם שונים/שמאלנים/עירונים/חילונים מאיתנו?
עיון נוסף בכמה מצוות בפרשה אולי ישכנע אותנו...
מצוות שילוח הקן היא אחת המצוות ה'מוזרות' בפרשה, ובייחוד בולט שכרה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב, ו). הפרשנים מוצאים בכך טעמים חינוכיים וכיוונים מוסריים-חברתיים ודבריו של 'אבני אזל' (בתוך: "מעיינה של תורה") רלוונטיים לעניינו ולזמננו:
במה גדולה מצווה זו ששכרה גדול כל כך לזכות בבנים ולהביא את משיח ואליהו הנביא [על פי מדרש רבה]?
ברם, שורש כל הרע שבעולם וכל הקלקולים, גם בחינוך הבנים, גם בעבודת ה' וגם במעשים שבין אדם לחבירו – הוא האנוכיות, היינו מה שאין אדם מסוגל לוותר על נגיעותיו וענייניו האישיים לטובת הכלל ...
אילו היתה האנושות מסוגלת לוותר על העניינים האישיים לטובת עניין יותר נעלה או רעיון נשגב כלשהו, כי אז היה העולם בא לדי התיקון האמיתי והשלם בכל העניינים, גם בחינוך הבנים וגם בחיים החברתיים והדתיים, ואז היתה זו הגאולה השלמה. ... על ידי קיום מצווה זו מסתגל האדם לכבוש את אנוכיותו לטובת הכלל ועל כן אמנם גדול הוא שכרה של מצווה זו...
ועוד בפרשת כי תצא - מצוות מחיית עמלק. ומציין ישעיהו ליבוביץ (בתוך: "שבע שנים על שיחות של פרשת השבוע") כי בוודאי לא מקרי הוא שלפני מצווה זו מזהירה התורה על הגינות וצדק:
"... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ [הנה גם כאן אותו שכר שנקבל על אכפתיות וחוסר אנוכיות – כמו במצוות שילוח הקן...]
כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (כה, טו-טז).
ומיד, בצמוד למילה "עָוֶל", אנו מצוּוים:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (כה, יז).
ומדייק ליבוביץ כי זו הפעם השנייה בה נאמר בפרשה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה", כאשר הפעם הראשונה היא:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כד, ט).
בשתי הפעמים טעמי הקריאה הם זהים ונדירים ('זקף גדול') ומכוונים לעורר את תשומת לב השומעים, ולהעביר את המסר, על פי ליבוביץ:
ואולי רשאים אנו למצוא מכנה משותף בשתי קריאות "זָכוֹר" אלה, הקשורות בנושא עווולות, שהרי היה גם זה מן העוול לדבר במשה... יש להדגיש כי במשמעותה הרחבה 'המלחמה בעמלק' היא המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי של כל יצורי אנוש באשר הם בני אדם, ובעניין זה אין ישראל שונים מכל שאר אומות העולם וגויי הארצות. 'עמלק' איננו אך ורק כינויו של אותו אדם או עם שתקף את ישראל בצאתם ממצרים, אלא 'עמלק' שעל מחייתו מצווים ישראל הוא סמל הרִשעה והעוולה...
הפרשה נפתחת ב:"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (כא, י) ובהמשך מוזכר שוב: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ" (כו, י), ומפרשים (בתוך "מעיינה של תורה"):
התנאי הראשון לניהול מלחמה הוא שלא להיות מפולגים ומפוזרים כי אם להיות מחנה מאוחד ומלוכד – שכן רק אז יש סיכויים לניצחון.
המלחמה למען צדק חברתי ותיקון עוולות מוסריים לא הסתיימה בהפגנה הגדולה בתולדות המדינה, אלא רק התחילה...
עלינו למצוא את הדרכים בהם נוכל גם אנחנו לצאת ולהצטרף לעם, להתאחד עם השותפים לנו לרעיון, להוסיף למחאה את המימדים של עבודת ה' ותיקון עולם מתוך קדושה – ולנצח, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"!
