"מלא שבע זאת ונתנה לך גם זאת בעבודה אשר תעבוד עימדי עוד שבע שנים אחרות" (בראשית כט, 27)
המשפט לעיל אינו ברור כלל. האם הדיבור העמום הוא חלק מהטקטיקה שמנהל לבן נגד יעקב?
נחמה ליבוביץ ניסתה לנתח: "נתנה" – האם לשון רבים היא, או לשון יחיד? באיזה זמן מדובר כאן? בעבר, בהווה או אולי בעתיד?
בפרשנות נשמעות דעות שונות:
תרגום אונקלוס – "ונתן לך אף את זה", לשון רבים עתיד.
תרגום ירושלמי – "ואתן לך", לשון יחיד עתיד.
רש"י – "ונתנה", לשון רבים, כמו "ונשרפה" או כמו "נרדה ונבלה".
מבחינה עקרונית יוצא שישנן שתי עמדות פרשניות :
ונתנה – קל, עתיד, גוף ראשון רבים וה"ו" היא "ו" החבור.
ונתנה - נפעל עבר גוף שלישי יחיד וה"ו" היא "ו" מהפכת מעבר לעתיד. כאומרו היא תינתן לך.
מסתבר שרוב המפרשים הולכים בדרך הפרוש הראשון, לאמור, לבן מדבר בלשון רבים. מדוע? את מי הוא מייצג חוץ מאשר את עצמו? וכאן מתחיל לצוץ יצרו הרע של לבן, והביטוי לכך הוא השימוש בשפה לא ברורה שיכולה להשתמע בצורות שונות. זוהי אינה הדרך הישרה של "פיו וליבו שוים", אלא זו דרך העורמה של "אחד בפה ואחד בלב". לבן כאילו אומר ליעקב - אם הייתי יכול בודאי שהייתי נותן לך את רחל ראשונה, אבל אני כפוף למנהג הכלל (המקום) ולכן לא יכול לתת לך את הצעירה לפני הבכירה.
המלבי"ם מבאר שמכיוון שלבן מציג עצמו ככפוף למנהג המקום, הרי שלמעשה הוא מצטייר בעיני עצמו כ 'עושה טובה' ליעקב. זאת מכיוון שמיד כשיסתיימו שבע שנות העבודה בגין לאה, יוכל יעקב לשאת את רחל. ומוסיף ואומר ש "מלא שבע זאת" פרושו - המתן רק לשבעת ימי המשתה של האשה הזאת – לאה, ואז תוכל לקחת את רחל בשכר העבודה שעבדת בעדה שבע שנים. "ודע כי לאה נִתְנה לך" ( "נתנה" - נפעל עבר) – את לאה תקבל בשכר העבודה שתעבוד בשבע השנים הבאות, כיון שאני מאמין לך.
אנו רואים שהתורה, ע"י כתיבתה המתוחכמת, מעבירה לנו מסרים שיש לדלותם מהכתוב. המלה "ונִתְנה" ניתנת כאמור, להתפרש מבחינה דקדוקית גם לעבר – בהקשר ללאה, וגם לעתיד – בהקשר לרחל. מכך נבין שלפי פירושו של המלבי"ם, המסר של התורה הוא שערמומיותו של לבן היא ביטוי להתנהגותו הבלתי מוסרית, התנהגות שיש בה רשעות של ממש. הדבר המעכב ביותר את התשובה היא הבריחה מנטילת אחריות אישית למעשה שנעשה, והעברתה לשכם הזולת, וכך אכן עושה לבן. הוא מציג את עצמו כאנוס, אשר הכלל, הציבור, איזה גוף כללי שאליו הוא משתייך, כפה אותו לעשות כן, ובזה גם טמונה התשובה לא רק לטוענים נגדו, אלא – מה שמסוכן יותר, גם לו עצמו, למצפונו. כלומר, לבן מחלק עצמו לשניים: חלק אחד הוא האני "האישי" שלו, העושה מעשים טובים, והשני - האני "הציבורי" - הבורג במכונה הציבורית הגדולה ( מדינה, צבא,מפלגה ) אשר עושה את המוטל עליו ולכן אינו יכול לעשות אחרת, ולכן גם אין לבוא אליו בטענות.
יתר על כן, הקלקול המוסרי כאן הוא עמוק ביותר, זאת כיוון שלבן סידר לעצמו הצדקה מצפונית ולכן לא יתקן את דרכיו (מה גם שאי אפשר לתקן מעשה שהאחריות לו מוטלת על איזה גוף אנונימי, מופשט, שאין לתובעו לדין כלל). מסתבר שהתנהגות זו של בריחה מאחריות במסווה של כפיפות לגופים ציבוריים, אינה תופעה מודרנית של שהתפתחה והתרבתה בעת הזאת. היצר הרע מצא לו נתיבי פעולה גם בחברת האדם העתיקה, הבלתי מורכבת – בחברה של לבן ועירו.
על פי המדרש ( בראשית רבה, וילנא, ע, יד ) לבן אף שילם ליעקב שכר נמוך מהמקובל. ובמקרה זה, באשר ליחסי עובד ומעביד, לפתע בגד הו זכרונו כש"שכח" את מנהג המקום, אותו מקום בו התהדר בעניין חתונת לאה לפני רחל. לא זו בלבד אלא שהוא גם אינו עומד בהסכמי העבודה ( שם י"ז ) ומטיל את כל האחריות על יעקב.
כנגד זה לימדונו חז"ל : "אין שליח לדבר עבירה לחייב שולחו". כלומר, האדם אחראי למעשיו, לא הארגון ולא הציבור שאתה משתייך אליו. אתה כולך, בעצמך ובכל ישותך, אתה במעשיך הטובים ואתה במעשיך הרעים אחראי למעשיך.
