לא מעטים מקרי השקר בספר בראשית, החל בקין ("לא ידעתי"), דרך אברהם לפרעה ("אמרי נא לי אחותי את"), אברהם לאבימלך, יצחק לאבימלך, יעקב ליצחק, האחים ליעקב, וכלה בצוואה "המפוברקת" שמצטטים בני יעקב ליוסף ((בר' נ ט'ז-י'ז):
וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמר: כּה-תאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ.
לפי רש"י: שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו.
למה בחרו לשקר? לפי מדרש רבה (בר"ר פר' ק סי' ח) פירשו לרעה את השוני ביחסו של יוסף אליהם: "שלא זמנן לסעודה", אלא שיוסף נמנע עתה מלהזמינם לשולחנו כי לא רצה להושיב את יהודה, שסומן על ידי יעקב להיות המנהיג, במקום שנועד לראובן. לדעת רבי יצחק (שם) ראוהו, בעת ביקורם בכנען, מציץ לתוך הבור שאליו הושלך על ידי האחים לפני שלושים שנה, ואך מתבקש שייזכרו במה שעשו לו ותהו על תגובת יוסף.
וַיּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אותוֹ )ט'ו).
רש"י מביא שלושה פירושים למלת השאלה/תמיהה – לוּ: 1.הלוואי, 2.אולי, 3.שמא. הוא מצטט ראיות לשני הפירושים הראשונים, ובכל זאת מקבל את הפירוש – שמא, כי הוא המסתבר לפי העניין.
לא כן פירושו של ר' יוסף בכור שור. הוא קורא בדברי האחים את אי יכולתם להכיל את שתיקתו של יוסף בדבר מכירתו על ידם, גם אחרי שהוסר מחסום השתיקה שהיה בימי חיי יעקב. לדעתו לו = הלוואי, כמו 'לוא הקשבת למצותי' (יש' מח י"ח). לדבריו התכוננו האחים להשלים עם השנאה שיוסף שונא אותם בלבו ואפילו זומם לכבוש אותם לעבדים, כמו שהם עשו לו. יוסף אינו מכחיש את האפשרות ההיפותטית לתגובה כזאת, אך מעמיד אותם על טעותם. הוא פותח בתשובה על השערתם השנייה:
אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלהִים אָנִי:
לא אני הוא הגומל רעה או טובה לאנשים.
על השערתם הראשונה עונה יוסף:
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב:
למרות שכוונותיכם ומעשיכם רעים, הם גרמו להצלת כל משפחת בני יעקב וכל העם שיצא מהם מרעב. אלמלא מכרתם אותי מצריימה כולנו לא היינו שורדים את שנות הרעב.
האחים שינו מפני השלום לא משום שרצו לשמור על האחווה, אלא משום שדבריהם ותגובת יוסף הבהירו שאפילו בתיווך דברי שקר, ה' יברך את עמו בשלום.
ובעניין השקר המותר במצבים מסוימים ברצוני להוסיף סיפור מהשואה (לקראת יום הקדיש הכללי בי' בטבת):
גב' A, אשה נוצריה פרוטסטנטית, רווקה כבת 50, חזרה ביום א' מהכנסיה וסיפרה ליהודים, שהסתירה בביתה, על דרשת הכומר. "הכומר דיבר על הסתרת המרגלים ביריחו ועל השקר ששיקרה רחב לשליחי מלך יריחו. הקהל דן בשאלה אם מותר היה לה לשקר." "ומה סוכם?" נשאלה. "כולם הסכימו עם החלטת רחב, אבל לדעתי אסור לשקר בשום מצב, ענתה גב' A. "ואם יחקרו אותך הנאצים על זהותנו?" שאל אחד המוסתרים. תשובתה היתה: "האלוקים הטוב יתן תבונה בלבי".
לימים אכן ערכו חיפוש בביתה. על הקולב שעל דלת חדר המסתור, מבחוץ, היה תלוי מעיל המעוצב בסגנון גברי. "איפה בעלך?" שאלו הנאצים. הגברת גיחכה ונתנה להבין בתגובתה שאין לשאול על גבר בבית אשה רווקה. המחפשים הסתפקו בתשובתה, ויצאו.
היהודים יצאו מחדר המסתור. "אתם רואים!" סיכמה בעלת המעיל את האירוע. "לא שיקרתי." "לא רק שלא שיקרת" ענה אחד מהם, "אלא הצלת בשנית את חיינו".
שני היהודים שהסתירה היו הורי.
