ב' תמוז, תשע"ב, 22.6.2012
גיליון מס' 314
פרשת קרח
וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר י"ז, כ"ג)
מאת הרב עמית קולא, קיבוץ עלומים
שני חפצים תוחמים את פרשיית קורח ומשמעותה: המחתות והמטות.
מאתיים וחמישים איש – נשיאי עדה ואנשי שם, מתייצבים לפני ה' ובידם מחתה, קטורת ואש. מהו המניע המדרבן את אנשי עדתו של קורח להיוועד ולמרוד? האם רק המניע האישי? וכי לא הבינו את הסכנה שיש בדבר – אש זרה כמעשה נדב ואביהוא? ואם אינם מבינים, האין משה רבינו חושש?
להסרת תלונות בני ישראל מטיל הקב"ה את מופת המטה. מה פשרו? הזוהי הדרך להסיר את תלונות בני ישראל? אם שריפת החטאים לא הועילה, ואם הבריאה, אותה ברא ה' לבלוע אותם ואת בתיהם, לא הוליכה אל הידיעה: 'כי ניאצו האנשים האלה את ה', במה יועיל המטה הפורח?
כנדב ואביהוא, גם גיבורי הפרשה שלנו לא יכלו להגביל את עצמם בדרך המסורתית-ישנה של עבודת הא-לוהים. הם מבקשים את ההרגשה העליונה, את חוויית המפגש והעמידה הישירה והפשוטה מול הא-לוהים. גם הם מבקשים לעצמם את התחושה הרעננה של עבודת א-לוהים. הם מבקשי ה' באופן הקשור לעצמיותם, והם חפצים באפשרות לחדש.
מה ניתן לעשות כשההנהגה של הדור הישן כבר לא מדברת בשפה רלוונטית אל בני הדור החדש?
משה רבינו מבין כי הצעירים החדשים מבקשים להבעיר אש, להיות כיורה רותחת בחייהם הרוחניים. הצעירים החדשים יודעים שדרכם מסוכנת, אך בלעדיה למה להם חיים? שריפת האנשים ובליעת חבריהם באדמה, מכה את המוטיבציה הבוערת הזו מכה קשה וקובעת שההתפרצות לא תיתן את המענה הנחפץ, אולם עם ישראל, עם קשה עורף הוא, וטענתו בפיו. וכי שריפת האנשים החוטאים היא המענה היא לתביעתם הדתית? וכי אין פתיחת האדמה את פיה אינה אלא כיסוי על השאלה האמיתית? והיכן היא הסערה? איה היצירה? איפה החידוש בחיי הדת ובדרך עבודת א-לוהים?
המענה הא-לוהי לתביעה צודקת זו מגיע במופת המטה:
שעת לילה בבית ה'. מטות הנשיאים, מונחים זה בצד זה, זקנים ודוממים. היחיו העצמים הללו? האם מיובש זקנתם יצמח המזון הרוחני לעם רב? והנה, המטה הזקן מכולם, זה שנדו לו הכל כי עבר זמנו וחלף מארצות החיים, דופק של תחיה ניכר בו.
בישיבה לפני ה', בחדרון עטור בספרים הישנים, בין קירות שהקשיבו לתפילות הדורות, הנפש המטמיעה בתוכה את אוצרות חיי האומה כולם מצמיחה חיים חדשים. דווקא המטה הזקן מתעורר לחיים. דווקא הדבקות בישן תוך נאמנות ותקווה, תוך אמונה בחיים החדשים החייבים להתעורר, דווקא היא מולידה את היופי – פרח, את חיי הנעורים מלאי החידוש – ציץ, ואת המענה המלא, הנותן חיים חדשים לעם רב – שקדים.
הישן והחדש, הזקן והצעיר, החוק ותוכיותו, הנצחי והעכשווי, יחדיו יצעדו. אולם ללא תביעה עזה, ללא אומץ של הקרבה, לא נזכה למופתים, לא יוערו החיים הרדומים הגנוזים בתורת הדורות, לכלים חדשים. בעולם שלנו היום, לא פחות אם לא יותר מכל זמן אחר, משתוקקים הלבבות לשיח בין משה ['זכרו תורת משה עבדי] ואליהו [משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם], מצפים לחבירת סערת אש וענן אל קול הדממה הדקה. אתגר זה מגולגל באופן טבעי לפתחנו. עלינו להשכיל למצוא את הנתיבים להוליד חיים חדשים מן הישן והזקן, על בסיס התמדה בלילות שימורים ובחיבור הטבעי לבית המדרש.
