י"ט אדר, תשע"ג, 1.3.2013
גיליון מס' 349
פרשת כי תשא
שני חטאי עגל הזהב
מאת אוריאל אסולין, קבוצת יבנה
חטא העגל הראשון
בפרשת יתרו אנו קוראים על מעמד הר סיני, בו בני ישראל נוכחים בהתגלותו של ה' בהר סיני ושומעים ממנו את עשרת הדברות, לאחר סירובם של בני ישראל להמשיך ולשמוע את קול ה' מתוך הענן, בשל פחדם כי הם עלולים למות מעוצמת המחזה, מורה ה' למשה לעלות אליו להר על מנת לקבל את התורה כתובה על לוחות הברית:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם (שמות כד)
משה איננו יודע למשך כמה זמן הוא ישהה בהר, אך הוא מבין כי הוא עולה לזמן ממושך מדבריו של ה':"וֶהְיֵה שָׁם", ועל כן הוא ממנה את אהרון וחור להחליף אותו בהנהגת בני ישראל:
וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם... (שמות כד)
משה עולה להר סיני, מחכה שש ימים בתחתית ההר שה' מתגלה עליו, וביום השביעי נקרא משה לעלות לה' ושם הוא מתוועד עם ה' ומקבל ממנו את ציוויי המשכן וכליו בפרשת תרומה, את ציוויי משיחת הכהנים ובגדיהם בפרשת תצווה, ולאחר מכן, לאורך סוף פרשת תצווה ובתחילת פרשת כי תשא מצווה ה' את משה שבעה נספחים לציוויי המשכן.
סוף פרק לא' נחתם בתיאור סוף דיבורו של ה' אל משה ונתינת לוחות האבן אל משה:
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: (שמות לא)
בתחילת פרק לב' המקרא "מעביר את המצלמה" מזירת פסגת הר סיני לזירת מחנה ישראל השוכן למרגלות הר סיני. בני ישראל, כפי שראינו למעלה, אינם יודעים אף הם מתי משה אמור לרדת מהר ולחזור להנהיג אותם במדבר, אך נראה כי לאחר משך זמן מסויים מתייאשים בני ישראל מחזרתו של משה:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (שמות לב)
נראה לטעון מהפסוק כי בני ישראל דורשים מאהרון תחליף למשה שיהיה אף יותר טוב ממשה, משום שלדעתם משה "האיש" התכלה, כנראה, מעוצם המפגש עם ה'[i] ולא יחזור עוד להנהיגם[ii].
טענה זו גם מסבירה את העובדה שבני ישראל לא פונים לאהרון בבקשה להחליף את משה, שהרי הם רוצים דמות על אנושית שתנהיג אותם, ולא אנושית התלויה בחסדו של ה' ועלולה להיעלם להם לפתע.
אהרון בתגובה לבקשתם של בני ישראל משתף עימם פעולה ומצווה עליהם להביא לפניו את תכשיטי הזהב שעליהם ועל בני משפחותיהם, ולאחר שכל הזהב נאסף יוצר אהרון על ידי חריטה ויציקה בתבנית דמות של עגל זהב. בני ישראל מכתירים את העגל כאלוקיהם, ואהרון בונה למרגלותיו מזבח וקובע חג לה' למחרת[iii].
ביום למחרת משכימים בני ישראל ומתחילים בפולחן לעגל הזהב על ידי הגשת שלמים ועולות לפניו ובכך מסתיימת פרשת העגל והמקרא "מחזיר את המצלמה" לזירת פסגת הר סיני.
במידה ונדייק בזמני האירועים נגלה עובדה מפתיעה: ה' מצווה את משה לרדת מהר סיני לאחר סיום הרצאת דבריו אליו, ואף לאחר שבני ישראל מתחילים לעבוד את העגל בפועל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב)
קרי, בעת התקהלות העם על אהרון בדרישה לבניית העגל, ואף בעת עשיית העגל עצמו[iv], משה נמצא בפסגת הר סיני ועדיין מקבל את ציוויי המשכן השונים, אך לאחר שבני ישראל חוטאים בפועל דורש ה' ממשה לרדת מהר סיני ולערוך סדר במחנה ישראל, משה לא מגיב לציווי זה, וה' מחליט אף להחריף את גזירתו ולהשמיד את בני ישראל וליצור עם חדש מזרעו של משה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (שמות לב)
משה, שמבין את חומרת המצב מנטרל בתחילה את גזרתו השנייה של ה' להשמיד את בני ישראל על ידי כך שהוא מזכיר לה' את כל השקעתו עד עתה בהוצאת בני ישראל ממצרים ואת זכות אבותם של בני ישראל- אברהם יצחק ויעקב:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: (שמות לב)
אך צריך לשים לב כי התנחמותו של ה' וחזרתו מגזירת הכליון של בני ישראל לא מסמלת כפרה כלשהי על חטא העגל, וכעת נדרש משה לרדת אל העם ולטפל בחוטאים.
משה יורד מן ההר והפעולה הראשונה אותה הוא עושה היא שבירת לוחות העדות- פעולה זו משמשת לשני תפקידים שונים: ראשית, מסמלת שבירה זו את ניתוצו של ההסכם שנערך בין ה' לבני ישראל, שהרי בני ישראל הפרו את החוזה בינם לבין ה' בבוטות[v], שנית, יש במעשה שבירת הלוחות הכרזה כי כל רצונו של ה' לשכון בתוך בני ישראל בטל ומבוטל[vi], שהרי לוחות העדות משמשים כנקודת התורף של המשכן, וסביבם המשכן בנוי:
וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות כה)
לאחר מכן, שורף משה את העגל וטוחן את שאריותיו עד דק, ומפזר את האפר הטחון לתוך מימיהם של בני ישראל על מנת להשקותם במים אלו.
פעולתיו של משה תמוהות, ולא מובן מהי מטרתו בעשייתם. בשאלה זו נחלקו חז"ל והפרשנים, ונביא את שתי דרכי הפתרון המרכזיות:
א. משה רצה לבטא את זלזולו בעבודת עגל הזהב, על ידי כך שהעגל, אותו הכתירו ישראל כאלוהיהם, יכנס למעיהם ויצא בצואתם בביזוי ובמיאוס.
ב. שתיית המים המעורבים באפר עגל הזהב תיצור אצל החוטאים שעבדו לעגל אפקט של כאבי בטן שיסגירו אותם לבני לוי (בדומה לאפקט אותו יוצרים המים המאררים בטנה של הסוטה)
או במילותיו של הרמב"ן:
ויזר על פני המים וישק את בני ישראל - אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד א) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת: (שמות לב,כ)
על אף פעולה זו, שמבטאת את ביטולו הגמור של עגל הזהב מן העולם, בני ישראל ממשיכים לנהוג בפראות ובמופרעות שהחלה עם העבודה לעגל הזהב. משה מבין כי על מנת להשליט סדר במחנה עליו לעשות פעולה יותר דרסטית, ועל כן הוא אוסף אליו את בני לוי ושולח אותם להרוג את המתפרעים בקהל ישראל:
...וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב)
פעולה זו, שגבתה כשלושת אלפים הרוגים, מצליחה כנראה להחזיר את העם למצב של רגיעה, ולמחרת היום, בפעם הראשונה מאז ירידתו מההר, מדבר משה אל העם ומוכיח אותם על מעשיהם.
חטא עגל הזהב השני
חטא העגל נצרב בתודעה הלאומית של ישראל כחטא איום כל כך, עד כדי כך שכל עונש שאי פעם יושת על ישראל יהיה בו יותר משמץ של עונש אף על חטא העגל, או כפי שחז"ל מבטאים זאת:
אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם". (תלמוד בבלי,סנהדרין דף קב ע' א).
ונראה, כי מעתה והלאה לא יפלו בני לחטא מעין זה, אך מעיון קצר בתנ"ך ניתן לראות כי היה מלך בישראל שביסס את מלכותו על התנגדות למקום הפולחן המרכזי של עם ישראל, ולמד מפרשתינו ומפרשיות אחרות כיצד יש להציב אלטרנטיבה ראויה למקדש:
לאחר מות שלמה המלך, נחלקת ממלכת ישראל בין רחבעם בנו לבין ירבעם בן נבט, כאשר ירבעם שולט על האזור הצפוני של ארץ ישראל, קרי, מאזור בית אל וצפונה, ורחבעם שולט על נחלתם של יהודה, שמעון ובנימין כאשר בני לוי מכל השבטים נספחים לממלכתו על מנת לשמש במקדש.
ירבעם מבין כי החיסרון העקרוני בממלכתו הצעירה, שאף יכול להביא להפלתה, הוא רצונם של בני ישראל לעלות למקדש ולעבוד שם את ה' כהרגלם מימים ימימה, ועל כן הוא יוצר העתק מדוייק להפליא של עגל הזהב מפרשתינו בהקמת שני עגלי זהב בדן ובבית אל[vii], ביצירת מעמד לוויה אלטרנטיבי לבני שבט לוי ובקביעת חג חדש בישראל:
וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן... וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר: (מלכים א,יב)
ניתן לומר כי ירבעם מבטא בעצם את ההתנגדות הקדומה של בני ישראל לאזור מתוחם לעבודת הא-ל על ידי אנשים ספציפיים, וזאת אף ניתן לראות מהשמות שהוא נותן לבניו- שמותיהם של שני הכהנים הדחויים מלעבוד המשכן:
בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם…וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו: (מלכים א' יד)
אך גם אז, כפי שניתן לראות בנבואות שונות, לא הייתה תוחלת בעבודת העגלים, והנביאים הוכיחו את העם על הליכתו אחרי מצג שווא של אלוהות מדומה:
זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹקים הוּא כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן (הושע ח).
1. וראינו כבר שפחדם של בני ישראל מלשמוע את קול ה', הוא פחד ממותם בעקבות שמיעה מעין זו: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות פרק כ)
2. ניתן לעלות על תפיסה זו ממילותיהם של בני ישראל לאהרון, כאשר מקבילים בין תיאור המצוקה שמבטאים בני ישראל לבין בקשתם, עולה כי כתקבולת ניגודית עומד "משה האיש" אל מול האלוהות שרוצים בני ישראל שאהרון יקים להם.
3. ונשאלת השאלה: מהו תחום אחריותו של אהרון לחטא העגל? מתיאור המקרא את המעשה עצמו עולה כי אהרון נושא באחריות מלאה לחטאם של ישראל בעגל, שהרי הוא בעצמו יצר את העגל בחריטה ותבנית, בנה לכבודו מזבח וקבע חג בגין בנייתו למחרת, אך כאשר מעיינים בתיאורו של אהרון את מעשיו ניתן לראות כי הוא מתאר את השתלשלות הדברים מעט אחרת: "אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא: וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות פרק לב) מדבריו של אהרון מצטיירת דמותו כדמות פאסיבית שנכנעת בפני רצונותיהם הרעים של בני ישראל ולא מחוללת את הגשמת רצונותיהם, אלא רק מאפשרת את מימושם. נראה ברור לעין כי ישנו פער עצום בין התיאור האקטיבי של אהרון על ידי המקרא, לבין תיאורו הפאסיבי של אהרון את עצמו בפני משה, ונראה כי המקרא ממש דורש מאיתנו לערוך את ההשוואה ולגזור את מסקנותיה.
4. בפרשתינו נראה כי אף לאחר שיחתם של משה ואהרון על דבר העגל, לא משתכנע משה, ואף המקרא, בתמימות כוונותיו ותומת ליבו של אהרון: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם... וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות פרק לב)
5. ואם כן, נשאלת השאלה מדוע לא נענש אהרון בגין חטא העגל, ואף המשיך לשרת לאחר מכן בקודש? לגבי עניין זה נציין כי בפרשת "ואתחנן", כשלושים ותשע שנים לאחר חטא העגל, חושף בפנינו משה פן נוסף שלא נודע לנו בספר שמות- לאחר חטא העגל ביקש ה' להרוג את אהרון ורק בזכות תפילתו של משה נמנע ה' מלעשות כך: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים פרק ט)
6. אין אנו יודעים במדוייק את הזמן עבר מאז ההתקהלות סביב אהרון ועד סוף יצירת העגל ופולחנו, אך ניתן לשער כי מדובר לפחות בפרק זמן בן עשרים וארבע שעות, שהרי אהרון מורה לבני ישראל על חג למחרת יום סוף יצירת העגל.
7. ניתן לראות את הפרת החוזה בדבריו של ה': "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל" (שמות פרק לב), העומדים בניגוד לדיבר השני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם..." (שמות פרק כ)
8. ניתן להוכיח רעיון זה מכך שבהמשך הפרשה, כאות תגובה למעשה העגל והשלכותיו, לוקח משה את אהלו ונוטה אותו הרחק ומחוץ למחנה ישראל וקורא לו "אוהל מועד":"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות פרק לג). פעולה זו מבטאת את האלטרנטיבה שמקים משה למשכן שהיה אמור לקום בתוך מחנה ישראל אלמלי חטא העגל, וכדאי לשים לב שכאשר המקרא מתאר את האוהל הוא מדגיש כי כל אדם שחפץ בקרבת ה' יכול להגיע לאוהל זה, אך זהו הביטוי ההופכי במדוייק לכוונתו הראשונית של ה': "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כה)
9. בנוסף, צריך לשים לב, שהמעמד החדש שניתן ללויים לאחר חזרתו של המשכן לחיק מחנה ישראל מבטא אף הוא את השינוי שחל בתפיסת המשכן, שהרי במקרא תפקיד הלווים הוא לשמור ולשמר את המשכן מפני בני ישראל: "...וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר פרק א)
10. בהצבת שני עגלי הזהב בעיר הדרומית ובעיר הצפונית של ממלכתו רוצה ירבעם לבטא רעיון נוסף. מכמה פסוקים בתנ"ך ניתן לראות כי המילה הנרדפת לעגלים הם "כרובים", לדוגמא: כאשר יחזקאל מתאר את החזיון אשר ראה בנהר כבר הוא כותב: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל פרק א), וכאשר הוא מתאר את אותו מעמד מאוחר יותר הוא מחליף את הביטוי "שור" בביטוי "כרובים":"וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר: וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר" (יחזקאל פרק י).
11. על פי זיהוי זה ניתן להגדיר כי ירבעם רוצה לבטא במעשיו כי כל ממלכת ישראל, מצפונה ועד דרומה, נמצאת "בין הכרובים", ביטוי שמבטא את שיא התגלות השכינה במשכן: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות פרק כה)
