ג' באדר א' תשע"ו, 12.2.2016
גיליון מס' 496
פרשת תרומה
צבעים בתורה
מאת טריקס ריכטר, בית רימון
בעברית
(כמו גם בשפות אחרות) מתבססים שמות הצבעים על עצמים בעלי צבע זה או/ו על מה שהצבע
מסמל. אדמה ודם הם אדומים, הזהב הוא צהוב, חוֹם גורם להפיכת דברים לחומים, ירק הוא
ירוק והחלב (במילה בעברית מוקדמת "לבן" כמו בערבית) – לבן.
הופעה של צבעים בתנ"ך
היא נדירה. לדוגמא סיפור בריאת העולם (בראשית פרק א') מפורט ביותר אבל אין בו תיאורי
צבע כלל! אנחנו לא שומעים על כך שהשמש צהובה, השמיים כחולים, העשב ירוק או התפוח
אדום. מתי יש אזכור של צבעים בתנ"ך? לעיתים בהקשר לשמות או לתיאור דמויות
- לבן, עשיו האדמוני. אך בעיקר בתיאור אמצעים
לכיסוי של האדם או החיות: צבע שיער או צבע עור, וכן בתיאור מתכות ובדים. כמעט
תמיד, הופעת הצבעים תהיה במקבצים, הן בסיפורת של התורה (עשו האדמוני, האדום האדום
הזה, הצאן של לבן – נקודים נקודים,
בתיאורים של עשר המכות ועוד...) - והן בחלק ההלכתי, רובם לא בהקשרים ממש
חיוביים... (תיאור הנגעים בעור - צרעת, בהרת, סיפור פרה אדומה וכו').
בפרשת תרומה ישנה
התפרצות מלהיבה של צבעוניות חיובית. אחרי שהעם יוצא ממצרים ומעיסוק בלבנים וחומר,
הוא מגיע למדבר מלווה בענן לבן ועמוד אש אדום, הוא אוכל "מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ,
כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ." (שמות, ט"ז, ל"ג), ורק עגל הזהב
הוא זה שמפר את האחידות הצבעונית של לבן-חום-אדום. אחר כך, כשמשה והעם מצווים לבנות
מקדש ההנחיות לבנייתו הופכות אותו לשונה מהסביבה בצבע, בריח, בקול ובעושר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ,
יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת
וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם
מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. וְשֶׁמֶן,
לַמָּאוֹר; וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. וְאַבְנֵי-שֹׁהַם--וְאַבְנֵי,
מִלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן. (ל"ה,
ה-ט)).
כפי שהמקדש מתרומם
בתפארתו וצבעיו מהסביבה, כך א-לוהים מרומם את אהרון ואת בניו מתוך שאר בני ישראל
בבגדים מיוחדים וצבעוניים שיבלטו בין שאר בני ישראל לא רק ע"י תפקידם הייחודי:
וּמִן-הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת
הַשָּׁנִי, עָשׂוּ בִגְדֵי-שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ; וַיַּעֲשׂוּ
אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. וַיַּעַשׂ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת
שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. וַיְרַקְּעוּ אֶת-פַּחֵי הַזָּהָב,
וְקִצֵּץ פְּתִילִם, לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן,
וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ--מַעֲשֵׂה, חֹשֵׁב... וַיְמַלְאוּ-בוֹ--אַרְבָּעָה, טוּרֵי
אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר,
הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר,
הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר,
הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה: מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב,
בְּמִלֻּאֹתָם... וַיַּעֲשׂוּ,
עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת
שָׁנִי--מָשְׁזָר. (שמות,ל"ט).
הצבעים במצוות האלו
מתחלקים לשתי קבוצות: מתכות ואבנים יקרות בעלי צבע מיוחד שנתנו לגוון שלהם את שמו,
ושלושה צבעים של ממש: תכלת וארגמן, המופקים מחלזונות ים מקבוצת הכחולים, ומסמלים
מעמד רם וכן את הציצית, ותולעת שני, שמופק מכנימה הגדלה על עצי אלון ולמרות
שגם הוא היה יקר ערך בתקופת המקרא, הוא לא שמש רק בהקשר של קדושה ושררה, אלא היו לו
גם שמושים של חול.
צבע השני מופיע
בתנ"ך ללא סמיכות לתולעת רק במקרים שבהם מדובר בחוטים של סימון – פעמיים
בהצדקה והצלה של נשים שעמדו בפני מצב קשה – תמר ורחב. בשני המקרים הללו יש מידה של
טיהור של שם או מעמד. השני מוזכר גם בספר ישעיהו כחלק מתהליך של טיהור חטאים.
הוא גם הצבע שמוסף לאפר של הפרה האדומה ושם הוא מסמל כח פיזי. תוספת צבע השני
לתוך האפר " וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב--וּשְׁנִי
תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (במדבר יט,ו) יכולה לסמל
גם את היכולת והצורך להיטהר מאלימות וטומאה, אפילו שמדובר באנשים שמשתמשים באלימות
למטרה נעלה.
צבע השני מוזכר
בתנ"ך בהקשר הנשי (לדוגמא - בשיר השירים מופיע השני כתיאור שפתי האשה),
והתכלת בהקשר הגברי. הם מסמלים ניגודים: השני – יבשה, אדמה. והתכלת
– ים ומים כחולים. מה המשמעות של הבדלים אלו? למה זה לנשיות וזה לגבריות? האם יש גם
מצבי ביניים? למה בשני יש את הכח להציל ולטהר ובתכלת להזכיר ולהזכר? זהו שדה רחב ביותר,
שמצריך בירור נוסף.
בכל מקרה, יריעות המשכן נארגו בשני חוטים: גם בשני
וגם בתכלת.
